אל אורנה נשלחנו על ידי שני מקורות שונים- נעמי שרויאר, ודליה זק"ש. לשתיהן היה ברור שהיא צריכה להיות החוליה הראשונה באנשי השטח.
שוב חיפה, מטפסים אליה הפעם מכיוון אחר, מורדות הכרמל, גבעת נשר.
תוך כדי הכביש המתפתל חוזרת 20 שנה אחורה. ושוב, תחנה מקצועית רחוקה.
יחידה להמשך טיפול, קופת חולים כללית, שנות התשעים המוקדמות.
באותו פרק בחיי בו התחום הפיזיקלי נגע בי.
איילה פדות, אז מנהלת שירותי הריפוי בעיסוק במחוז חיפה, מזהירה אותי- אנחנו נגרום לך לאהוב את התחום. ואני כבר אז מצהירה בלי להבין מדוע, אבל אני בריאות הנפש.
איילה בביטחון רב, מחברת אותי לאורנה עמית, היחידה להמשך טיפול. מה זה שאלתי. תגיעי לאורנה היא כבר תסביר. אורנה עמית מקבלת את פני בחיוך רחב. נתחיל לאט לאט, תצטרפי אלי. כך התחילו מסעותיי עם אורנה.
איני בטוחה עד כמה אורנה או אני הבנו אז, כמה טיולים אלו ישפיעו עלי עד היום. אורנה אז, לימדה אותי תצפית מהי, ניתוח פעילות אמתי, הכוח של התבוננות רחבה ומקיפה- עזרה לי להרכיב משקפיים של מרפאה בעיסוק.
את הדרך לביתה בגבעת נשר עשיתי אז, והיום, בשמחה גדולה. את פנינו קיבלה באותו חיוך שקבלה אותי אז. כאילו לא עברו 20 שנה.
החוליה המעשית הראשונה, וככזו מבלי לתכנן מתחילה אורנה לתאר את המטופל שהשפיע עליה באופן המשמעותי ביותר. אפילו לא שאלנו, והיה לה ברור שכל שיח על המקצוע חייב להתחיל באדם.
כל מפגש מרגיש לי אחרת.
המפגש עם אורנה מתחיל בסיפור על מטופל, מבוגר. כזה שעבר אירוע מוחי קשה.
כזה שנלחם על החיים ועל התפקוד. אורנה מספרת על כל האין תפקוד ובתוך כל זה מאירה באופן ברור את החלקים בהם מצאה תפקוד. ברור לי כמה הזיהוי הזה מרגש אותה. בתוך כל האין, להצליח למצוא את היש ולהיאחז בו בציפורניים. שלא יישמט, שלא נשכח לראות את היש.
אז מה היה בו, שכל כך הרשים אותך שאלתי, איך תקשרתם בתוך כל האין תפקוד. בהומור עונה אורנה מיד. בתוך כל האין היה הומור, והמקומות בהם הצליח לתפקיד עשה זאת בניצוצות של הומור, ובזה נאחזתי. אם כך, אני מתעקשת- מה למדת? מה היה השיעור? ושוב עונה אורנה מיד- כוחו של האדם, זה שנלחם בציפורניים על התפקוד, זו הסיבה, בשביל זה שווה.
על המקום הזה שבו אנחנו מזהים את הפוטנציאל של האדם , גם אם הוא לרגעים, וגם אם הוא בדל של פוטנציאל נלחמים. לעומת אותם מצבים בהם אין שותף, גם לזה יש לאורנה דוגמה.
למעשה, לכל עקרון שמציגה יכולה להביא דוגמה. אני קולטת כמה אנשים ומשפחות ליוותה אורנה בתהליכים של התאמת הסביבות שלהם, ובכמה טיפלה במשך השנים. עוד ועוד סיפורים, עוד ועוד אנשים, סיפורים מורכבים. יש משהו במפגש האישי עם האדם בתוך הסביבה הביתית שלו שהוא לא פשוט, אך גם כל כך נכון.
לעצמי נזכרת באנשים שפגשתי אז, כמה מוחשיים הם עבורי עד היום. זוכרת את התחושות, הרחשים, הריחות , הבית.
אורנה עוברת מסיפור לסיפור, מאדם לאדם ומסבירה מה הכוח של הריפוי בעיסוק בתהליך, וכיצד היא השפיעה על השינוי דרך הכלים המקצועיים של המקצוע.
כל כך הרבה כלים מקצועיים רכשה ופיתחה בדרך.
לאורנה כל כך ברור מה התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק, כל כך ברור לה מה היא עושה וגם ברור לה מה היא לא.
כל כך הרבה אני עוסקת בהגדרת המקצוע, מדויק ופשוט, מבינה לעצמי כמה שנים לקח לי להבין נקי ומדויק מה יש במקצוע הזה שאני כל כך אוהבת. אורנה דיברה את אותה שפה ברור ונהיר.
כחוליה קלינית בשרשרת שלנו, היא עסקה גם במערכות השונות כמשפיעות על היכולת שלה לתת שירות מרבי. העלתה קשיים, ומחשבות לעתיד. נגענו שוב בכוח של האינטואיציה ובחשיבותה.
מרכיב שחוזר שוב ושוב.
אם כך מה השלב הבא, מה חסר במקצוע?
אורנה מציפה מיד את החיבור בין האקדמיה לשטח. ליכולת לסמך את העשייה באופן מחקרי כדי לאפשר המשך התמקצעות ועמידה מול מערכות מורכבות. לא כולנו רוצים להתקדם בלימודים האקדמיים היא מרחיבה, אך זה לא מוריד את הצורך של אנשי שטח במחקר על העשייה המקצועית שלהם.
ביסוס ראייתי למה שהם עושים.
תוך רגע פרשה בפנינו כיוונים אינסוף למחקרים חשובים וישימים, כאלו שהיה ברור כיצד הם יכולים לבסס את העשייה המקצועית של הריפוי בעיסוק ולשמר אותה מקצועית ומצוינת. איזו חוליה קלינית ראויה זו הייתה.
החזירה אותי לשורשים, לשאלות המרכזיות של המקצוע.
מקומו של האדם
מקומו של העיסוק
מקומה של הסביבה.
מלבד לצייר עיגולים באוויר היה שם מקצוע שלם.
מטפסות במעלה עוד שביל, שוב בשקט הזה של סיום עוד מפגש משמעותי.
כל כך שונה מפגש למפגש.
נוסף לנו גוון נוסף למסע, הגוון הקליני.
שמחה ונרגשת לקראת החוליה הבאה בשרשרת.
מרגישה מבורכת.
נעמה
אל המפגש הזה הגעתי לראשונה בלי שום הנחות מוקדמות. נכון ליום שני בשעה 15:00 לא הכרתי כלל את אורנה לא בפנים ולא בשם. אני מגיעה למפגש דיי הפוכה, בשבוע לא פשוט ומבלבל, ומשהו בי אומר לי שמפגש עם מרפאה בעיסוק זה בדיוק הדבר שאני צריכה בשביל לארגן את עצמי. משהו כזה שחוזר ועולה במפגשים, אינטואיצה, תחושת בטן. במהלך השיחה שנבנית בינינו אט אט מתחזקת ההרגשה הזו - הרגשה כמעט משפחתית - שבעצם, עם כל ההבדלים והשוני אנחנו מדברים מאותו המקור. אחרי חמישה מפגשים אני כבר דיי בטוחה שעם כל מרפאה בעיסוק אני יכולה לפתח שיחה משמעותית.
הפעם ההרגשה הזו מתיישבת לי בשני מקומות - הראשון, המקום של השטח, העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים עצמם, והשני המקום של הנגישות שאני נכנסת אליו ומסתובבת סביבו יותר בשנים האחרונות. אורנה, מדברת מהרגע הראשון על השטח, על האנשים, על הבית, על תפקוד. דברים בסיסיים ומהותיים שכחוט השני עוברים לאורך כל השיחה וצובעים את המקצוע שלנו בצבעים המיוחדים לו. ואולי מעבר לזה, בולט מאוד שאורנה אוהבת את הריפוי בעיסוק, ולהיות מרפאה בעיסוק.
מתוך האהבה הזו היא מספרת לנו על הדרך שלה כמרפאה בעיסוק, על החלטות שעשתה, מכורח הנסיבות ומתוך הדחף הפנימי שעיצבו את מי שהיא היום. זה מעניין שחזרנו לנקודות שעלו במפגשים קודמים והפעם מנקודה קצת אחרת. אורנה הייתה במחזור הראשון של הBA באוניברסיטה העברית. היא לא הצטרפה למחזורים הראשונים של הMA ובשנים מסויימות בחרה שלא לעסוק במקצוע ואח"כ חזרה אליו. אורנה היא מורשית נגישות וכמה רגש יש בפניה כשהשיחה נסובה לנגישות ולתפקיד הזה של מורשי הנגישות, ולמרפאים בעיסוק שהם מורשי נגישות השירות בשונה ממקצועות אחרים. כל החלטה היא בחירה בדרך ואורנה מתייחסת לכל הבחירות שלה כטובות עבורה, גם אם התפספס משהו - למשהו אחר התפנה מקום.
בכלל יש בשיחה עם אורנה משהו מאוד ברור. היא מתחילה עם סיפור (וממשיכה עם עוד מלא סיפורים) על המרפאה בעיסוק הראשונה שהיא פגשה, ואיך היא הסבירה לה מה היא עושה. בהמשך היא מספרת איך היא עשתה את אותו הדבר עם הסטודנטיות שלה. ההדרכה הזו, ההסבר שמתלווה לעשיה, להתערבות עם המטופל, מבנה עבורה ועבור הסטודנטים את מה זה אומר לעשות ריפוי בעיסוק. לרגע אני חוזרת אחורה למפגש עם אביבה פריד שסיפרה שהייתה נתקלת בסיטואציה ואז הולכת וקוראת בתיאוריה ומבינה מה היה בסיטואציה וכך מבנה את החשיבה המקצועית. זה בדיוק זה. וככל שעושים את זה יותר הדברים ברורים ובטוחים. אני מסתכלת על אורנה, וחושבת על עצמי, כן, יש דברים שמאוד ברורים לי, במיוחד אלו שקיבצתי לכדי שיעור או מאמר או הרצאה, ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה לרכוש בטחון. אנחנו חלק ממקצוע שלומד תוך כדי תנועה ומשתנה כל הזמן ומתפתח, כל הזמן מתפתח.
אז מה עוד צריך? אנחנו שואלות והיא מעלה את הצורך של החיבור בין האקדמיה לשטח. יש לי רעיונות היא אומרת אבל לא את הידע איך לתרגם אותם למחקר. או את המשאבים. יש כל כך הרבה דברים שצריך לבסס, ומי יודע להצביע על הדברים האלו יותר מאנשי השטח, שחשים ויודעים מה צריך לבדוק, מה עובד ולא ברור לנו למה. ומה לא עובד, מה לא מרגיש נכון. אינטואיטיביות וידע מנסיון של השטח שייתרגמו למחקרים שיוכיחו שזה עובד.
מאוד התחברתי לאמירה הזו. אני שמנסה לאחוז בשתי הקצוות ולמצות אותם עד תום. ישר חשבתי על איך אפשר לעשות את זה, לחבר את החיבורים? המרצות שלי בתואר הראשון שבאו מהשטח הביאו את הרעיונות שלהן לסמינרי המחקר ושם נעשתה חקירה ראשונית. הרעיונות נמצאים שם בחוץ, צריך רק לשאול. צריך לפתח בסיס של שיח הדדי.
הדרכות סטודנטים עושות את החיבור הזה בצורה נהדרת, ואולי קל לי לומר את זה עכשיו כששלושה ימים אני כבר לא בתפקיד המדריכה.. הקשר הזה משאיר אותי עם היד על הדופק לגבי מי אני ומה אני עושה במקצוע ומאפשר להעביר הלאה ערכים חשובים. ערכים כמו שהתחלנו עם אורנה - אדם - עיסוק - סביבה. כשדיברנו על לדעת להסביר את המקצוע היא עשתה הבחנה יפה שלסטודנטים ההגדרה היא תאוריה, מופשטת, כללית, ועבור כל מרפאה בעיסוק ההגדרה היא לפי מה שהיא עושה ומי שהיא במקצוע. אבל לכל אחת צריך להיות דרך להסביר. מה הדרך שלכם? איך אתם מסבירים את המקצוע? בבית? מול חברים?
אורנה שולחת אותנו הלאה, חזרה לירושלים, לעוד מרפאה בעיסוק שאני לא מכירה. עוד מרפאה בעיסוק שאני כבר רוצה להכיר ולהוסיף לתצרף המופלא. אני מרגישה כמו החוקרים בסדרות הבלשיות ששמים את כל הנתונים על הקיר וכך מגלים את התעלומה. החיפוש שלנו רק מתחיל להתבהר.
סיון
שוב חיפה, מטפסים אליה הפעם מכיוון אחר, מורדות הכרמל, גבעת נשר.
תוך כדי הכביש המתפתל חוזרת 20 שנה אחורה. ושוב, תחנה מקצועית רחוקה.
יחידה להמשך טיפול, קופת חולים כללית, שנות התשעים המוקדמות.
באותו פרק בחיי בו התחום הפיזיקלי נגע בי.
איילה פדות, אז מנהלת שירותי הריפוי בעיסוק במחוז חיפה, מזהירה אותי- אנחנו נגרום לך לאהוב את התחום. ואני כבר אז מצהירה בלי להבין מדוע, אבל אני בריאות הנפש.
איילה בביטחון רב, מחברת אותי לאורנה עמית, היחידה להמשך טיפול. מה זה שאלתי. תגיעי לאורנה היא כבר תסביר. אורנה עמית מקבלת את פני בחיוך רחב. נתחיל לאט לאט, תצטרפי אלי. כך התחילו מסעותיי עם אורנה.
איני בטוחה עד כמה אורנה או אני הבנו אז, כמה טיולים אלו ישפיעו עלי עד היום. אורנה אז, לימדה אותי תצפית מהי, ניתוח פעילות אמתי, הכוח של התבוננות רחבה ומקיפה- עזרה לי להרכיב משקפיים של מרפאה בעיסוק.
את הדרך לביתה בגבעת נשר עשיתי אז, והיום, בשמחה גדולה. את פנינו קיבלה באותו חיוך שקבלה אותי אז. כאילו לא עברו 20 שנה.
החוליה המעשית הראשונה, וככזו מבלי לתכנן מתחילה אורנה לתאר את המטופל שהשפיע עליה באופן המשמעותי ביותר. אפילו לא שאלנו, והיה לה ברור שכל שיח על המקצוע חייב להתחיל באדם.
כל מפגש מרגיש לי אחרת.
המפגש עם אורנה מתחיל בסיפור על מטופל, מבוגר. כזה שעבר אירוע מוחי קשה.
כזה שנלחם על החיים ועל התפקוד. אורנה מספרת על כל האין תפקוד ובתוך כל זה מאירה באופן ברור את החלקים בהם מצאה תפקוד. ברור לי כמה הזיהוי הזה מרגש אותה. בתוך כל האין, להצליח למצוא את היש ולהיאחז בו בציפורניים. שלא יישמט, שלא נשכח לראות את היש.
אז מה היה בו, שכל כך הרשים אותך שאלתי, איך תקשרתם בתוך כל האין תפקוד. בהומור עונה אורנה מיד. בתוך כל האין היה הומור, והמקומות בהם הצליח לתפקיד עשה זאת בניצוצות של הומור, ובזה נאחזתי. אם כך, אני מתעקשת- מה למדת? מה היה השיעור? ושוב עונה אורנה מיד- כוחו של האדם, זה שנלחם בציפורניים על התפקוד, זו הסיבה, בשביל זה שווה.
על המקום הזה שבו אנחנו מזהים את הפוטנציאל של האדם , גם אם הוא לרגעים, וגם אם הוא בדל של פוטנציאל נלחמים. לעומת אותם מצבים בהם אין שותף, גם לזה יש לאורנה דוגמה.
למעשה, לכל עקרון שמציגה יכולה להביא דוגמה. אני קולטת כמה אנשים ומשפחות ליוותה אורנה בתהליכים של התאמת הסביבות שלהם, ובכמה טיפלה במשך השנים. עוד ועוד סיפורים, עוד ועוד אנשים, סיפורים מורכבים. יש משהו במפגש האישי עם האדם בתוך הסביבה הביתית שלו שהוא לא פשוט, אך גם כל כך נכון.
לעצמי נזכרת באנשים שפגשתי אז, כמה מוחשיים הם עבורי עד היום. זוכרת את התחושות, הרחשים, הריחות , הבית.
אורנה עוברת מסיפור לסיפור, מאדם לאדם ומסבירה מה הכוח של הריפוי בעיסוק בתהליך, וכיצד היא השפיעה על השינוי דרך הכלים המקצועיים של המקצוע.
כל כך הרבה כלים מקצועיים רכשה ופיתחה בדרך.
לאורנה כל כך ברור מה התפקיד שלה כמרפאה בעיסוק, כל כך ברור לה מה היא עושה וגם ברור לה מה היא לא.
כל כך הרבה אני עוסקת בהגדרת המקצוע, מדויק ופשוט, מבינה לעצמי כמה שנים לקח לי להבין נקי ומדויק מה יש במקצוע הזה שאני כל כך אוהבת. אורנה דיברה את אותה שפה ברור ונהיר.
כחוליה קלינית בשרשרת שלנו, היא עסקה גם במערכות השונות כמשפיעות על היכולת שלה לתת שירות מרבי. העלתה קשיים, ומחשבות לעתיד. נגענו שוב בכוח של האינטואיציה ובחשיבותה.
מרכיב שחוזר שוב ושוב.
אם כך מה השלב הבא, מה חסר במקצוע?
אורנה מציפה מיד את החיבור בין האקדמיה לשטח. ליכולת לסמך את העשייה באופן מחקרי כדי לאפשר המשך התמקצעות ועמידה מול מערכות מורכבות. לא כולנו רוצים להתקדם בלימודים האקדמיים היא מרחיבה, אך זה לא מוריד את הצורך של אנשי שטח במחקר על העשייה המקצועית שלהם.
ביסוס ראייתי למה שהם עושים.
תוך רגע פרשה בפנינו כיוונים אינסוף למחקרים חשובים וישימים, כאלו שהיה ברור כיצד הם יכולים לבסס את העשייה המקצועית של הריפוי בעיסוק ולשמר אותה מקצועית ומצוינת. איזו חוליה קלינית ראויה זו הייתה.
החזירה אותי לשורשים, לשאלות המרכזיות של המקצוע.
מקומו של האדם
מקומו של העיסוק
מקומה של הסביבה.
מלבד לצייר עיגולים באוויר היה שם מקצוע שלם.
מטפסות במעלה עוד שביל, שוב בשקט הזה של סיום עוד מפגש משמעותי.
כל כך שונה מפגש למפגש.
נוסף לנו גוון נוסף למסע, הגוון הקליני.
שמחה ונרגשת לקראת החוליה הבאה בשרשרת.
מרגישה מבורכת.
נעמה
אל המפגש הזה הגעתי לראשונה בלי שום הנחות מוקדמות. נכון ליום שני בשעה 15:00 לא הכרתי כלל את אורנה לא בפנים ולא בשם. אני מגיעה למפגש דיי הפוכה, בשבוע לא פשוט ומבלבל, ומשהו בי אומר לי שמפגש עם מרפאה בעיסוק זה בדיוק הדבר שאני צריכה בשביל לארגן את עצמי. משהו כזה שחוזר ועולה במפגשים, אינטואיצה, תחושת בטן. במהלך השיחה שנבנית בינינו אט אט מתחזקת ההרגשה הזו - הרגשה כמעט משפחתית - שבעצם, עם כל ההבדלים והשוני אנחנו מדברים מאותו המקור. אחרי חמישה מפגשים אני כבר דיי בטוחה שעם כל מרפאה בעיסוק אני יכולה לפתח שיחה משמעותית.
הפעם ההרגשה הזו מתיישבת לי בשני מקומות - הראשון, המקום של השטח, העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים עצמם, והשני המקום של הנגישות שאני נכנסת אליו ומסתובבת סביבו יותר בשנים האחרונות. אורנה, מדברת מהרגע הראשון על השטח, על האנשים, על הבית, על תפקוד. דברים בסיסיים ומהותיים שכחוט השני עוברים לאורך כל השיחה וצובעים את המקצוע שלנו בצבעים המיוחדים לו. ואולי מעבר לזה, בולט מאוד שאורנה אוהבת את הריפוי בעיסוק, ולהיות מרפאה בעיסוק.
מתוך האהבה הזו היא מספרת לנו על הדרך שלה כמרפאה בעיסוק, על החלטות שעשתה, מכורח הנסיבות ומתוך הדחף הפנימי שעיצבו את מי שהיא היום. זה מעניין שחזרנו לנקודות שעלו במפגשים קודמים והפעם מנקודה קצת אחרת. אורנה הייתה במחזור הראשון של הBA באוניברסיטה העברית. היא לא הצטרפה למחזורים הראשונים של הMA ובשנים מסויימות בחרה שלא לעסוק במקצוע ואח"כ חזרה אליו. אורנה היא מורשית נגישות וכמה רגש יש בפניה כשהשיחה נסובה לנגישות ולתפקיד הזה של מורשי הנגישות, ולמרפאים בעיסוק שהם מורשי נגישות השירות בשונה ממקצועות אחרים. כל החלטה היא בחירה בדרך ואורנה מתייחסת לכל הבחירות שלה כטובות עבורה, גם אם התפספס משהו - למשהו אחר התפנה מקום.
בכלל יש בשיחה עם אורנה משהו מאוד ברור. היא מתחילה עם סיפור (וממשיכה עם עוד מלא סיפורים) על המרפאה בעיסוק הראשונה שהיא פגשה, ואיך היא הסבירה לה מה היא עושה. בהמשך היא מספרת איך היא עשתה את אותו הדבר עם הסטודנטיות שלה. ההדרכה הזו, ההסבר שמתלווה לעשיה, להתערבות עם המטופל, מבנה עבורה ועבור הסטודנטים את מה זה אומר לעשות ריפוי בעיסוק. לרגע אני חוזרת אחורה למפגש עם אביבה פריד שסיפרה שהייתה נתקלת בסיטואציה ואז הולכת וקוראת בתיאוריה ומבינה מה היה בסיטואציה וכך מבנה את החשיבה המקצועית. זה בדיוק זה. וככל שעושים את זה יותר הדברים ברורים ובטוחים. אני מסתכלת על אורנה, וחושבת על עצמי, כן, יש דברים שמאוד ברורים לי, במיוחד אלו שקיבצתי לכדי שיעור או מאמר או הרצאה, ויש עוד הרבה מה ללמוד ובמה לרכוש בטחון. אנחנו חלק ממקצוע שלומד תוך כדי תנועה ומשתנה כל הזמן ומתפתח, כל הזמן מתפתח.
אז מה עוד צריך? אנחנו שואלות והיא מעלה את הצורך של החיבור בין האקדמיה לשטח. יש לי רעיונות היא אומרת אבל לא את הידע איך לתרגם אותם למחקר. או את המשאבים. יש כל כך הרבה דברים שצריך לבסס, ומי יודע להצביע על הדברים האלו יותר מאנשי השטח, שחשים ויודעים מה צריך לבדוק, מה עובד ולא ברור לנו למה. ומה לא עובד, מה לא מרגיש נכון. אינטואיטיביות וידע מנסיון של השטח שייתרגמו למחקרים שיוכיחו שזה עובד.
מאוד התחברתי לאמירה הזו. אני שמנסה לאחוז בשתי הקצוות ולמצות אותם עד תום. ישר חשבתי על איך אפשר לעשות את זה, לחבר את החיבורים? המרצות שלי בתואר הראשון שבאו מהשטח הביאו את הרעיונות שלהן לסמינרי המחקר ושם נעשתה חקירה ראשונית. הרעיונות נמצאים שם בחוץ, צריך רק לשאול. צריך לפתח בסיס של שיח הדדי.
הדרכות סטודנטים עושות את החיבור הזה בצורה נהדרת, ואולי קל לי לומר את זה עכשיו כששלושה ימים אני כבר לא בתפקיד המדריכה.. הקשר הזה משאיר אותי עם היד על הדופק לגבי מי אני ומה אני עושה במקצוע ומאפשר להעביר הלאה ערכים חשובים. ערכים כמו שהתחלנו עם אורנה - אדם - עיסוק - סביבה. כשדיברנו על לדעת להסביר את המקצוע היא עשתה הבחנה יפה שלסטודנטים ההגדרה היא תאוריה, מופשטת, כללית, ועבור כל מרפאה בעיסוק ההגדרה היא לפי מה שהיא עושה ומי שהיא במקצוע. אבל לכל אחת צריך להיות דרך להסביר. מה הדרך שלכם? איך אתם מסבירים את המקצוע? בבית? מול חברים?
אורנה שולחת אותנו הלאה, חזרה לירושלים, לעוד מרפאה בעיסוק שאני לא מכירה. עוד מרפאה בעיסוק שאני כבר רוצה להכיר ולהוסיף לתצרף המופלא. אני מרגישה כמו החוקרים בסדרות הבלשיות ששמים את כל הנתונים על הקיר וכך מגלים את התעלומה. החיפוש שלנו רק מתחיל להתבהר.
סיון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה