עדיין בירושלים. מרגיש שאנחנו כאן כדי להשאר.
מטפסות לקומה השלישית.
פרוזדור לבן ונקי. בדרכנו לפגוש את האישה והאגדה פרופסור נעמי ויינטרוב.
היא הייתה הטריגר למסע שלנו. ב2008, נתנה נעמי הרצאת מצוינות בכנס המרפאים בעיסוק, שבו אתגרה אותנו כמקצוע. ההרצאה הביאה דימויים רבים מסיפורה של אליס בארץ הפלאות. ההרצאה הפכה להיות אחת המשפיעות והמטלטלות כאשר אנחנו חושבים על המקום של המקצוע שלנו היום.
קריאה חוזרת של המאמר, הציפה אצלנו את הצורך לשאול את נעמי איפה אליס היום, האם משהו השתנה?
הפעם, בשונה מפגישות אחרות, התכוננתי לפגישה. קראתי את המאמר שוב. ונזכרתי למה התחברתי אז ולמה היום. קראתי אותו אחרת. אז כמו היום, עסקה נעמי בשאלות של זהות מקצועית. מה אנחנו כן ומה לא, למה קשה לנו להגדיר מי אנחנו? למה קשה לנו לפרגן לעצמנו ולקחת את המקום במקומות שיש לנו מומחיות?
קוראת את המאמר שוב, ומוטרדת. מגיעה לנעמי, מוטרדת.
נעמי עבורי היא תו תקן של איכות - מעין מותג. שאני רואה את שמה מתנוסס אני יודעת שזה יהיה מדויק, איכותי מעמיק. מעין מצפן מקצועי. כך הרגשתי בהרצאתה, אך לא היו לי יותר מידי הזדמנויות לפגוש את נעמי האדם.
בכנס העולמי האחרון, נפלה בחלקי זכות לטייל איתה ועם עוד כמה מרפאות בעיסוק יום במנזר ביפן. טיול שגרם לי מעין צביטה של פספוס. גיליתי נעמי נעימה מרגשת, אשת שיחה מרתקת, מיד מרגישה אתה בבית. עד יפן הייתי צריכה להגיע כדי לגלות את נעמי האדם.
 |
| דלת חדרה של נעמי |
יולי, ירושלים.
פוגשת את נעמי במשרדה בקומה השלישית. שוב מסבירות, ומיד מתחיל הסיפור האישי.
נעמי מספרת את התחלת המסע שלה. גם, מקרי, התלבטות כמעט סתמית בין שני מקצועות. בלי לדעת הרבה על מדוע זה ולא זה. מקריות של נסיבות חיים מביאה אותה לבחור במקצוע שהוא כל כך היא.
מהרהרת בתמה שחוזרת על עצמה. עד כה כל החברות בשרשרת בחרו במקצוע ללא הבנה מדוע. כולן בחרו לכאורה באופן סתמי. האומנם סתמי. מרגיש כאלו המקצוע בוחר אותנו.
מיד עם תום הלימודים מתחילה לעבוד בטיפת חלב, ממציאה את הריפוי בעיסוק שם. מהר מאוד התשובות שמוצאת שם לא מספקות אותה. מתחילה לשאול מי אמר? ואיך יודעים שההדרכה הזו לאמא אכן יעילה יותר מהנחייה אחרת. מחפשת ראיות ליעילות. לא מתפשרת ולא מניחה. מעמיקה חוקרת מחפשת ראיות. עוברת מדינות בגלל החיים, אבל בוחרת להעמיק לחפש תשובות.
שומרת על האיזונים בין הקליניקה למחקר, בין הקליניקה להוראה- גם וגם לא או או. קשרי גומלין פעילים כל הזמן. המחקר וההוראה זולגים לקליניקה והקליניקה פורצת לתוך המחקר וההוראה. שלובים יחד, משפיעים בסופו של יום על המטופלים, על המשפחות.
ושוב עסוקה בשאלה איך זה שכוכב אחד מעיז? איך ידעת להגדיר כל כך ברור מהו הריפוי בעיסוק במקום שהיו בו כל כך הרבה סימני שאלה, אני שואלת. סימני שאלה מתחילים להיות גם גם תמה. סימני השאלה צפו אצל נעמי שנה אחרי שהחלה לעבוד. אלא שאצלה כפי שמספרת, הם לא הניחו לה. נעמי מסבירה שידעה תמיד מה התרומה הקלינית שלה למקום, אך ידעה לזהות באופן מאוד כנה היכן התרומה האמיתית שלה למקצוע והיא בביסוס הראיות והידע.
סימני השאלה קיימים אצל רבים מאיתנו, את נעמי הם רודפים, עד שהם ברורים מספיק כדי לחפש תשובה. מרגיש לי שזו נקודה מאפיינת. עד כמה סימני השאלה שמתעוררים אצלינו מאפשרים לנו להמשיך, לקבל, להשלים , או לחילופין לבקר, לאתגר להציף עוד סימני שאלה על הקיימים.
נוגעים באליס, איך הגעת אליה? איך נולד הרעיון? נעמי משתפת אותנו במסע שלה לגילוי של אליס. אצל נעמי כמו אצל נעמי, היה זה מסע ארוך מעמיק של שנה שלמה כדי ליצור את המעטפת השלמה של הסיפור. הביאה את אליס לעומקים אחרים. הרגישה צורך לגעת בקרביים של מי אנחנו כמרפאות בעיסוק. נעמי מדברת ואני לא מצליחה לעצור, תוך רגע אנחנו בתוך סיעור מוחות, דיון שאליו אני נשאבת בלי לשים לב. מתהפכים התפקידים לרגע ונעמי מראיינת אותנו, מה אנחנו חושבות. מבינה את הכוח של נעמי, לשותפות, לאיזון להקשבה אמיתית. עוסקות כשותפות לדרך בפנינו לאן.
בהרצאה של נעמי היא מסיימת במונח אחריות אותו היא מפרקת למעגלים מתרחקים. ממני הא' שבמילה באחריות ל'אח' במילה, שהוא החבר בקהילה שלי, ול'אחר' הרחוק יותר ולשאלה עד כמה אני מוכן לתרום לקהילה בה אני רוצה להיות חלק.
מתחברת כל כך. כמה אני מוכנה ורוצה לתרום לקהילה המקצועית בה אני חברה, עד כמה חשובה לי היווצרות הקהילה הזו. כמה אני יכולה לצפות מחברותיי, איך לכבד בחירות אחרות לגיטימיות לא פחות, אבל שונות משלי.
מפגש עם נעמי הציף אצלי שאלות מורכבות, בנושא הזהות המקצועית שלנו, מיקוד, בירור מיפוי. אך הוא חידד יותר ויותר את הבחירות שלי במי שאני. בתחילת הדרך שלי המקצוע בחר אותי, היום אני בוחרת בו ברור וחזק.
יוצאת לפרוזדור הנקי, מחשבות עפות לכל עבר, ובראש מילה אחת שנשארת איתי במרכז- אחריות.
נעמה
הרצאת זוכת אות המצויינות הראשונה ששמעתי בכנס המרפאים בעיסוק הייתה הרצאת 'אליס בארץ הפלאות' של נעמי על הזהות המקצועית. אני זוכרת את החוויה, התרשמות עמוקה, ולאו דווקא את הפרטים. מזל שנעמי כתבה את הדברים בIJOT (להלן התקציר), וכך בכל הכשרה אני פוגשת את הדברים בצורה זו או אחרת דרך הסטודנטים, שמוצאים או נדרשים לקרוא אותו. אז לפני הפגישה קראנו אותו כדי להזכר, ובמחשבה לאחור טוב שחזרנו אליו אחרי שכבר צעדנו כמה צעדים לבד, כי הרעיונות שנעמי מעלה כל כך מתאימים לנו שאני לא בטוחה שהייתי מרגישה שזה שלי אם משם היינו מתחילות.נעמי מתחילה כמו שאנחנו תמיד מבקשות, מההתחלה, מה"חצי מקרה" שמוביל אותה לריפוי בעיסוק. מתארת את העבודה הראשונה כמשהו שדורש הרבה אומץ של צעירים שעדיין לא יודעים לחשוש, ובצד הראש הגדול מתארת את הקושי של העבודה ללא קולגות, מישהו להתייעץ ולחלוק בסוף היום. בהמשך היא תעלה שמות של אנשים שעשו איתה דרך, ונגיע עד ניגריה, ואיך לא, כל האנשים מובילים לקהילה. בתוך הקהילה הזו נעמי אומרת שהיא מצאה את המקום החזק אצלה, את המחקר, ובעשר השנים האחרונות בו היא מתמקדת. עד אז חילקה את זמנה בין הקליניקה לאקדמיה. אבל נחזור רגע לאליס.
אז איך נוצרה ההרצאה של אליס? שנה שלמה היא בנתה את ההרצאה, ובדרך נתקלה ביצירות של לואיס קרול העוסקות בחיפוש העצמי ובהגדרת הזהות. הקרקע לנושא הזה הייתה מוכנה, דיבורים על שינוי פרדיגמה בכל העולם, בארצנו הקטנטונת בדיוק עבדו על המתע"ם, והנושא של בירור הזהות המקצועית נגע בנקודה משמעותית בשיח של הקהילה.
דוגמה לאחד הקטעים שראינו אז - אליס שואלת את צ'ייסר לאן היא צריכה לפנות והוא שואל אותה לאן היא רוצה להגיע..
אז לאן אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שואלות, ונשאבות לשיחה מקיפה על עבר הווה עתיד של המקצוע בארץ. כמה צריך להניע תהליכים וכמה זה שוחק להתעסק עם החלקים הפוליטיים. שוב אני מרגישה ברת מזל שאני עובדת בתחום שלמרפאים בעיסוק יש בו מקום מאוד משמעותי ובמקום שמאפשר לי להביא את הערכים המקצועיים שלי לידי ביטוי. השיחה נעה כל הזמן מפסימיות לאופטימיות (של כל המשתתפות) ונעמי לא מוותרת לנו ושואלת מה דעתנו. כמו שקרה לנו כבר לא מעט ה"ראיון" הופך ל"שיח" וממרומי הקומה השלישית של בית הספר לריפוי בעיסוק אנחנו חושבות על איך אפשר לשנות את העולם, או לפחות את קהילת המרפאים בעיסוק הישראלית.. הרבה תשובות אין בשיח הזה אבל הצורך לאחד כוחות חוזר, והשינוי הממוקד. להחליט על משהו ואותו לשנות. לקחת תחום ולומר - פה אני תורמת לקהילה המקצועית שלי.
הנקודה הזו גרמה לי לחשוב על עצמי, אני מאוד מתפרסת, נוגעת במלא תחומים, ויום אחד אצטרך (וזהו חלק מחיפוש הזהות המקצועית שלי) לבחור נתיב אחד ברור, שהאחרים יהיו משניים לו, אם אני רוצה לייצר משהו. מה יהיה הדבר הזה? טיפול? הדרכה? מחקר? הוראה? אני עדיין לא יודעת.
נעמי מתארת את השבר בזהות של הקהילה המקצועית כמשהו לא חדש, שחוזר על עצמו, ואני שוב מוציאה את הדפים שנתנה לנו אביבה פריד מעזבונה של יעל הלוי. אותן התמות שעולות שוב ושוב, בחלקים שבהם אנחנו לא בטוחים, בחלקים בהם החוץ מקטין אותנו כמקצוע. אנחנו מסתובבות עם אותה השאלה, מה עושים כדי שזה ישתנה? וחוזרות לאותה התשובה שהשינוי יתחיל מבפנים, מתוך הקהילה. נעמי חוזרת אל הקהילה ונותנת דוגמה "מהבית" על הקהילות העירוניות, ועל הצורך של האנשים היום בקהילה ובשייכות. היא גם מדברת על ה-Pashion האדיר שאותו צריך להנחיל הלאה, הרכיב החמקמק הזה ששלח אותנו למסע הזה מלכתחילה.
יצאתי מהמפגש הזה עם הרבה שאלות לעצמי, ושאלה גדולה כלפי חוץ, מה המניע האוניברסלי למרפאים בעיסוק? ואיך כל אחד יכול לתרום לקהילה שלנו המקומית בשביל שהיא עצמה תהווה גורם מניע?
סיון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה